פסק-דין בתיק ת"א 57530-07

מבוא

בפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

התובע מר מקוריה אנגדאו, יליד 8.4.54 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 17.1.06 כאשר במהלך עבודתו מלגזה שהנתבע 1 נהג בה עלתה על כף רגלו הימנית ומעכה אותה (להלן: "התאונה").

הנתבעים מודים בחבותם (פרו' 14.11.11 עמ' 8).

אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה.

הצדדים חלוקים לגבי הנזק.

הנכות הרפואית

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% לפי תקנה 49 (2)(ו) לתקנות שעניינה בהגבלת התנועות בפרקי כף הרגל עם דפורמציה או כאבים החל מיום 1.2.07. בדו"ח הוועדה נרשם, כי מדובר במצב לאחר מעיכת כף רגל ימין ושבר. עוד נרשם, בין היתר, כי קיים עיוות של המפרקים ונמצאה הגבלת תנועה מכאיבה של מפרק סובטלרי אשר נמצא בעמדה ניטרלית.  

נוכח קביעת המל"ל, אני קובע את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 20%.

ועדות רפואיות נוספות של המל"ל קבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

נכות זמנית בשיעור 30% מיום 1.3.06 ועד ליום 31.8.06.

נכות זמנית בשיעור 20% החל מיום 1.9.06 ועד ליום 31.1.07.

סקירת העדויות והראיות

התובע העיד בתצהירו כי בטרם התאונה עבד בחברת ממן מסופי מטען וניטול בע"מ (להלן: "ממן בע"מ") בנתב"ג תקופה רצופה של כ- 10 שנים החל משנת 1997 ועד למועד התאונה. התובע עבד בעבודת סבלות, עבודה גופנית פיזית הדורשת עמידה, הליכה, הרמת משאות והזזתם ממקום למקום לרבות העמסת ופריקת סחורה מתאי מטען של מטוסים. מיום התאונה התובע אינו עובד וכל מאמציו למצוא עבודה לא צלחו. לאחר התאונה התובע אושפז לשלושה ימים ובהמשך שוחרר לביתו עם איסור דריכה על כף הרגל לשמונה שבועות ורק ביום 26.3.06 הוסר הגבס מרגלו. במהלך השנים 2006 ו- 2007 התובע נבדק על ידי רופאים בעקבות, בין היתר, כאבים ורגישות בכף רגל ימין. התובע אינו עובד מאז התאונה ובעקבות התאונה אינו יכול לשוב לעבודתו כפי שעבד לפני התאונה. התובע פוטר ביום 31.12.06 מעבודתו בממן בע"מ עקב מצבו הרפואי והיעדרותו הממושכת מעבודתו. בלשכת התעסוקה מסרבים להפנות אותו לעבודות בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה והוא גם צירף אישור ממשרד התעסוקה ומחלקת שיקום במל"ל לפיו הוא אינו כשיר לכל עבודה ואפילו לא לעבודות ניקיון. התובע מוסיף וטוען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים תמידיים בכל רגל ימין במהלך ביצוע פעולות שכף הרגל הנ"ל מעורבת בהן וכי הכאבים נעשים קשים יותר ומגבילים אותו בתנועתו ותפקודו. התובע אינו מסוגל לרוץ או לעמוד על הרגל ממושכות ואינו מסוגל לבצע פעילויות ספורטיביות שונות כפי שעשה לפני התאונה. התובע צולע ומתנייד עם מקל הליכה. לטענתו, לפני התאונה היה רץ למרחקים גדולים ומתאמן ומרים משקולות במכון כושר ליד ביתו. ועדה רפואית מטעם המל"ל שקבעה לו נכות צמיתה רפואית בשיעור 20% החליטה גם על הפעלת תקנה 15 במלואה והעמידה את שיעור נכותו הכולל בשיעור של 30%. המל"ל משלם לתובע קצבת חודשית בסך של 1,300 ש"ח וזאת החל מחודש 2.08. התובע מבקש לקבל הפסד שכר מלא לעבר וזאת לאור הוכחת הפסדי שכר והעדר יכולת להשתלב מחדש בשוק העבודה עקב נתוניו ומומו מהתאונה. התובע טוען להוצאות רפואיות שונות כמו למשל בגין רכישת מדרסים ונעליים אורתופדיות שטרם רכש בהעדר אפשרות כספית. התובע מעריך שנגרמו לו הוצאות נסיעה בשיעור חודשי הנאמד במאות שקלים וזאת בגין נסיעות לצורך טיפולים ובדיקות שונות. כמו כן, הוא זקוק לשירותי תחבורה ציבורית לרבות מוניות באופן מוגבר ועל בסיס קבוע. התובע נותר מוגבל ביכולתו ומתקשה לטפל בעצמו ולשרת את עצמו גם בפעולות יומיומיות פשוטות והוא נזקק לעזרת אשתו, ילדיו ובני משפחה אחרים באופן תמידי, בייחוד בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. בחודשים הסמוכים לאחר התאונה סעדו אותו בני ביתו ועזרו לו בסידורים השונים הקשורים בעבודתו ובתאונה. בני משפחתו וחבריו עוזרים לו עד היום (התצהיר נחתם ביום 24.9.09) בביצוע פעולות בסיסיות ואישיות כדוגמת רחצה, הלבשה ועוד. בני משפחתו נאלצים להסיע אותו לטיפולים שונים והוא נאלץ להשתמש בשירותי מוניות שכן אינו יכול להתנייד באופן עצמאי (עד כאן, ראה תצהירו של התובע).

התובע צירף מכתב הפסקת עבודה שנשלח אליו מהמעביד ביום 26.12.06 ולפיו בהמשך לבקשתו ועקב מצבו הבריאותי ומאחר ואין למעביד אפשרות להציע לו תפקיד במגבלות החדשות, המעביד הודיע לו על הפסקת עבודתו ביום 31.12.06.

התובע צירף לתצהירו מסמכים רפואיים שונים מהם עולה, בין היתר, כי לאחר התאונה הוא אושפז לשלושה ימים ובהמלצות בשחרורו מבית החולים נכתב, בין השאר, ללא דריכה על רגל ימין בסיוע קביים למשך שמונה שבועות וכן חופשת מחלה לשלושה חודשים (עמ' 39 בתיק המוצגים של התובע).

התובע נחקר בבית המשפט לגבי התנהלותו מול לשכת התעסוקה וכן מול אגף השיקום במוסד לביטוח לאומי. הצדדים הגישו מסמכים שונים של לשכת התעסוקה ושל המל"ל בעניין התנהלותו של התובע לגבי שיקומו וחיפוש עבודה חלופית. התובע העיד כי הלך פעם בחודש ללשכת התעסוקה וכשנוכח שאינו מקבל דבר ואינו נשלח לעבודה הפסיק ללכת ללשכת התעסוקה בתחילת שנת 2011. עוד העיד כי לא מצאו לו עבודה ואפילו כשביקש לעבוד בישיבה כמה שעות אמרו שאין עבודה כזו והוסיף כי לא היה באפשרותו לעבוד בעמידה. התובע אישר כי הוא נסע לאתיופיה לתקופה של כחודש אולם לטענתו עשה כן לצורך הבאת משפחתו משם (פרו' 14.11.11 עמ' 13, 14). התובע אישר כי לאחר הוועדה הרפואית מיום 3.3.11 הפנו אותו לצורך שיקום לקורס עבודות אלקטרוניקה שמתבצעות בישיבה, אבל לטענתו הקורס היה בפתח תקווה ולא הייתה הסעה ולכן לא יכל להגיע וזאת עקב המצב של רגלו. התובע טען כי מדובר במרחק של מספר קילומטרים מתחנת הרכבת עד למקום בו נערך הקורס. הוא הסביר שלאחר שירד מהרכבת לא יכל להגיע לשם מאחר והמקום היה רחוק מדי. עוד הוסיף, כי אינו יכול ללמוד או לעבוד מאחר וכואבת לו הרגל וכי אינו יכול לקום מוקדם להסעה (פרו' 14.11.11 עמ' 15, 16).  התובע אישר כי הוא מכיר את גב' הרשקוביץ שטיפלה בו בשיקום וכי הוא אמר לאנשי השיקום כי כשהוא ירגיש טוב הוא יסע לקורס. התובע הסביר שכשהוא יושב הוא סובל וכי הוא יכול לנסוע באוטובוס אחד, אם כי אישר שלדיון בבית המשפט הוא הגיע בשני אוטובוסים. התובע העיד שהיה בלשכת התעסוקה כל חודש בשנת 2007 וגם בשנת 2010. הוא גם הוסיף כי פנה לחברות כוח אדם והם אמרו שאין בשבילו עבודה. הביטוח הלאומי שלח אותו לשיקום אך לא מצא לו עבודה (פרו' 14.11.1 עמ' 16, 17). התובע נשאל ספציפית מי לוקח את הילדים הקטנים שלו לגן והעיד כי הוא לוקח את הילדים הקטנים לגן שאינו רחוק ומדובר רק בלעבור כביש. התובע ציין שמדובר במרחק של עשרות מטרים (פרו' 14.11.11 עמ' 16, שורות 8 - 11).

מהמסמכים השונים של לשכת התעסוקה (והעד מטעמה) ושל השיקום במל"ל אליהם התייחסו שני הצדדים, עולה תמונה מעורבת לגבי מאמציו של התובע להשתלב במעגל העבודה, כפי שיפורט להלן.

מר גורודצקי שהוא פקיד השמה וראש צוות לשכת לוד בשירות התעסוקה העיד בבית המשפט לגבי תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידו (ת/4, 5.4.12). העד הסביר שבעבר שלח תעודה אחרת שהתייחסה להתייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה בלוד בשנת 2011 בלבד ואילו בתעודה הנוכחית התייחס להתייצבותו של התובע בכל השנים משנת 2006 עד שנת 2011. לפי הפלטים, התובע התייצב בלשכת התעסוקה: בשנת 2006 שלוש פעמים: 13.8.06, 12.9.06 ו- 1.11.06; בשנת 2007 עשר פעמים החל מיום 25.3.07 ועד ליום 6.12.07; בשנת 2008 שמונה פעמים החל מיום 8.1.08 ועד ליום 18.8.08; בשנת 2009 תשע פעמים החל מיום 15.1.09 עד ליום 14.10.09; בשנת 2010 הוא לא התייצב ובשנת 2011 הוא התייצב שלוש פעמים החל ביום 14.2.11 ועד ליום 6.4.11. עולה אפוא שהתובע אכן התייצב פעמים רבות בלשכת התעסוקה כפי שהעיד וזאת בעיקר עד לשנת 2009 כולל. התובע לא התייצב לוועדות של שירות התעסוקה בימים 13.8.06 ו- 6.8.07. בהמשך, התובע נבדק על ידי שתי וועדות רפואיות בשירות התעסוקה. התובע התייצב לוועדה רפואית ביום 26.10.08 שקבעה שהוא יכול לעבוד יום מלא במגבלות - בישיבה בלבד ואינו יכול לעבוד כעובד ניקיון וכי המגבלה לשנה עד ליום 26.10.09. לאחר מכן, התובע נבדק בוועדה נוספת ביום 3.3.11 שקבעה שהתובע יכול לעבוד מלא במגבלת עבודה בישיבה בלבד וכן שאינו יכול לעבוד בעבודות ניקיון ומר גורודצקי הוסיף שזו ההחלטה בעניינו של התובע עד היום, כלומר עד מועד הדיון 5.4.12 (ראה ת/5  5.4.12). העד השיב שהזמן הרב שחלף בין שתי הוועדות נגרם מכך שהתובע לא התייצב לוועדה בשנת 2010. מר גורודצקי העיד ששירות התעסוקה לא הפנה את התובע לשיקום וכי השרות אינו יודע פרטים על ההתנהלות בעניינו של התובע במל"ל. הוא אישר כי יתכן שיהיה קל יותר לשלב אדם שהופנה וסיים קורס שיקום במל"ל בעתיד בעבודה.